שאריות מפעולות נסתרות בערים גלויות
הפתיחה ביום חמישי, 13 לפברואר בשעה 20:00
משתתפים: ינין ועירית שלה, ציפי מנדל, תומר רוטנברג, לימור אנדן, יעל שמעוני, צפיה דגני, לאה לאוקשטיין, חגית וינטרוב, ישעיהו רבינוביץ, יעלה וילשנסקי, אלה מועלם, עדי וייצמן, חיה פיירשטיין זוהר, יעל אורן, נגה גרינברג, אביגיל פריד, ניצן סט.
בין נקודה לנקודה מותחת העין קו שאיננו משורטט, מסלול העובר בין שש-עשרה נקודות ציון, שבהן התרחשו שש-עשרה פעולות ממשיות שכבר אינן קיימות. רגעי פעולה קונקרטיים אשר ממרביתם לא נותר כל זכר: הנחת קליפות תפוזים על מדרכה, רישום בטוש מחיק על גב תחנה, סידור חפצים באוויר, ריצה מעגלית, נעיצת פייטים בשיחי סברס.
מה הוא "מקום"? ומה היא המשמעות של "להיות במקום"? מה נותר מפעולה שנעשתה במקום ונגוזה? האם המקום זוכר? העבודות בתערוכה מתייחסות אל המרחב כישות חיה, כתוצר חברתי המתהווה באופן מתמיד באמצעות פעולה, אשר ממדיו וגבולותיו מתעצבים דרך גופו ומחשבתו של כל אחד מהיחידים הפועלים בו.
בתערוכה "הערים הסמויות מן העין" נקראו אמנים ליצור עבודות תלויות מקום (Site Specific), המתייחסות לאתר מסוים שבחרו מחוץ לחלל הגלריה. הן יוצאות מתוך היומיום: נסיעה ברכבת, הליכה לעבודה, התבוננות בחצר הבית, השתהות במקום, ריצה, התלבשות, הנחת חפץ, לקיחת דבר. היומיום הוא חומר הגלם אך גם הצופן להבנת היחסים בין הגוף לעולם. היומיום הוא ציר הפעולה שבו עושה האמן שימוש על מנת להתערב במרחב. זוהי התערבות מינורית, לרוב מתכלה עם הזמן או מוסווית היטב, כך שהיכולת לצפות בה תלויה לחלוטין בהצגתה בגלריה. העיר הגלויה לעין היא זו המוצגת בגלריה, אבל תצוגה זו היא למעשה רק אסופת היטלים לפעולות ממשיות, פעולות שנעשו בעולם האמיתי, מרחב קיומו של היומיום.
התערוכה הזו פותחת במתכוון את הפער שבין הגוף לבין המקום, בין הפעולה לבין התצוגה, בין העולם לבין עבודת האמנות, בין חלל הגלריה לבין החיים עצמם. התערוכה שואלת היכן עובר הקו בין השניים ולאיזה מביניהם אנו מתגעגעים וכמהים יותר.
את התערוכה מארח 'סטודיו משלך'.
![]()
לימור אנדן, סדרת חיות, 2013
