התבוננת בציורים כמפה המאפשרת לצופה לראות ולשוטט בציור, בארץ, בתרבות, בזיכרון. הציור של חייה כהן הוא כמעין אסופה של הוראות קריאה והתבוננות: הוא מוביל את הצופה, מנחה אותו, מנתב אותו לאן ועל מה להתבונן. הציור, כביכול, גלוי, חשוף בפני הצופה: מה שיש זה מה שיש. אך מה אין? מה נסתר מעינו של הצייר ומבקש להתגלות לעיניו של המתבונן, מתוך חירות מבטו, מתוך הידיעה שלא מספיק סימונו של הצייר את הטופוגרפיה של הציור?
על-מנת לחוש את הציור, צריך לחקור בו, לערער ולפרום קריאות דומיננטיות מונחות מראש כמעט באופן בלתי נמנע: הן את קריאתו הדומיננטית של הצייר והן את קריאתם הדומיננטית של הצופים, קריאה המצויה במרחב ובזמן, המייצרים וממסגרים תמונת זיכרון.
